top of page

רגעים בזמן

לא יודעת למה, אבל לא עשיתי את הפולואו אפ לריטריט שהיה.

לא כתבתי איך היה, מה היה, מי היה

לפעמים זה ככה

שנתיים לקח לי להוציא ריטריט

וחודשיים עד שאכתוב עליו. מלא תירוצים של המיינד.

אין זמן, אני עייפה, לא היום, שבוע הבא, שנה הבאה העיקר לא לגעת.

.

ולא שהריטריט לא היה מוצלח להפך היה טוב מטוב המדבר, השקט, היוגה, האוכל המזין האנשים הטובים והחיבור ביניהם איך אמרה לי אחת המתרגלות שהצטרפה (ושלא הכרתי אותה לפני): הרגשתי משפחה ושהיוגה היא לכולם. ואני מודה לפעמים קשה לי לתפוס את הרגע, להתעכב על הטוב. מרגישה שאירוע מוביל לאירוע כך שלפעמים (עם כל היוגה והכל) אני לא מצליחה לסיים דבר וכבר אחר מתחיל. המורה שלי קורא לזה תנועה מהירה. לפעמים החיים מזמנים לנו תקופות כאלה.

ולאחרונה עם המחלה של אבא אני מנסה להאט, לאחוז ברגעים איתו, לא לתת להם להישמט כאילו שאם אחזיק מספיק חזק אוכל לעצור את הזמן.

ונזכרתי כשהייתי ילדה, היינו מבלים המון בים. פעם אחת עלינו על החסקה עם אבא שלי וכמעט נפלתי למים. הייתי בת ארבע או חמש ועוד לא ידעתי לשחות. אבא שלי לא חשב הרבה לפני שתפס אותי בבגד הים ועצר את הגלישה למים. זאת הייתה תגובה אינסטנקטיבית של אב שבא למנוע מהילדה שלו לצלול למים העמוקים. שנה אחר כך כבר נפליג כולנו, אמא, גלי ואני יחד עם אבא לפורטוגל ואירלנד באוניה שאבא עבד עליה בצי הסוחר. לילה אחד התעוררנו לסערה משוגעת בלב ים, כזאת שהגלים היו גבוהים מהתורן. האוניה הטלטלה ואנחנו בהתאמה עפנו בקבינה ימינה ושמאלה, מצד לצד. לא זוכרת שפחדתי בכלל. לא יודעת, אולי נשאר לי הזיכרון מהחסקה שנה קודם, אולי כמו כל הילדים, חשבתי שאבא שלי הכי חזק בעולם.

רגעים בזמן.

ערב שבועות, אבא לא הולך לבית כנסת, הגוף שלו חלש והוא עייף, כבר לא הכי חזק בעולם.

ואני חושבת על הריטריט שהיה ועל כל מה שקרה מאז, הביקור של גלי, הטיפולים עם אבא, נסיעות, לימודים. ועל הערבוביה הזאת של הרגעים שמח ועצוב למעלה ולמטה ובאף אחד מהם לא ניתן להחזיק לאורך זמן לא משנה כמה אנסה. מה נשאר? לחבק את הרגע להיות, אבל באמת באמת, עם מי שאנחנו אוהבים כל עוד אנחנו כאן כל עוד הם כאן רגעים בזמן.

20 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page