top of page

תשמעו סיפור

לפני ארבעה חודשים התחיל אצלנו בבית דיבור על נחש.

לא מצידי חלילה, מצד הילד הצעיר בבית, אדם המתוק ובעידודו של אבא שלו, הלא הוא בן זוגי היקר אליק.

בעוד אדם טווה חלומות על גידול נחש ומתכנן איך הוא מסמן את ה וי הראשון בבאקט ליסט שלו, אני מנגד שלפתי את התכונה הכי הכי הכי הכרחית למצבים מסוג זה- התעלמות.

.

כאמא, כמתרגלת יוגה וכאדם מודע בעולם הזה, אני מעודדת את ילדיי לחלומות, פנטזיות ודימיון. עם זאת הם לא בהכרח חייבים להגשים את כולם, לא בהכרח לפני גיל שמונה עשרה ולא בהכרח בבית. ויש גם חלומות שמבחינתי זה ממש ממש בסדר שישארו בגדר חלום. במקביל, שכללתי את יכולת הההתעלמות, השמיעה הפכה לסלקטיבית ומנגנון ההדחקה עבד שעות נוספות. כל עוד לא ממש שמעתי, לא היה נחש בבית. לפני חודשיים הקולות התגברו. באחת השבתות קפץ אלינו לביקור חבר של אליק שמגדל נחשים. הוא הגיע עם כלוב ובתוכה נחשית מחמד לבדוק האם יש הלימה בין החלום -לילד בשטח. ואכן לא בשמיים היא. נרשמה אהבה הדדית בין הנחשית לאדם. לא הייתי בבית בזמן ההיכרות וכל עוד לא השתתפתי במינגלינג גן החיות- מבחינתי לא קרה. ולא שלא היו רמזים נוספים, היו גם היו. כל פעם שנכנסתי לאייפד הכרטיסיה הייתה פתוחה על קטגוריית: חיות, תת קטגוריה: נחשים. ועדיין לא נפל האסימון. מכונת ההדחקה עבדה היטב. קפיצה קדימה בזמן- שתי שבתות אחכ אני מתעוררת משנ"צ לקול התרגשות ואנרגיה אחרת בבית. ירדתי למטה לסלון ובתיבה שכב לו נחש כרכן תירס קטן (לא דומה לתירס, אבל כן בצבע צהוב).

זה השלב שבו הקולות המעומעמים הפכו לתזמורת רועשת ומכונת ההדחקה קרסה אל מול התמונה החיה. תנשמי ורד, אמרתי לעצמי, תנשמי (שאיפה - נשיפה), הוא רק ייצור חי קטן ולא מזיק (שאיפה - נשיפה), כל עוד הוא בטרריום (הלא הוא המשה בתיבה של הנחשים) הכל טוב (שאיפה עמוקההה - נשיפה ארוכההה).

אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר שלפני חודש נסעתי לריטריט יוגה, סופש של מדיטציה ותנועה. התנתקות כמו שאני אוהבת. באמצע הריטריט, שישי בערב, אחרי תרגול יוגה ומדיטציה, כל הגוף רפוי ונינוח, שיחה נכנסת בנייד. אליק על הקו. הנחש ברח. לא הם לא מוצאים אותו, לא אני לא עובד עלייך, כן הם חיפשו בארונות ובחריצים של הספה ומתחת למקרר, אין נחש. מה אגיד לכם? הייתי הכי קרובה לרצון להיעלם מאי פעם. כל המדיטציה נשטפה ממני בשניות. במקומה דמיינתי איך אני מוצאת את הנחש במיטה, מתחת לכרית, בתנור, במקלחת. סרט פרטי היצ'קוקי של נחשים אצלי בראש. מעולם אני והיוגה לא היינו רחוקות יותר. הרגשתי שאני משחקת שוטרים וגנבים עם ההכרה והיא מנצחת בגדול. חזרתי הבייתה במוצש והנחש עדיין איננו.

לעשות סיפור ארוך קצר, אחרי חמישה ימים בהם הנחש לא בנמצא (ואני מספרת לעצמי סיפורים שבטוח הנחש כבר ברח הרחק הרחק לארץ הנחשים), אני בבית מכניסה כלים למדיח אחרי ארוחת צהריים. מזלג שנפל לרצפה הכריח אותי להתכופף ולהכניס אותו שוב והנה בין הצלחות למזלגות, הקערות והסירים שכב לו בנחת הבנדיט, מלקק שאריות בולונז. אני חושבת שאת צרחות הבהלה, ההקלה והשמחה (בדיוק בסדר הזה) שמעו בכל השכונה.

מסקנות: - להדחיק זה טוב (עד גבול מסויים ולא מומלץ כשמדובר בנחשים). - הפחדים הכי גדולים שלנו הם ללא ממה שקורה אלא ממה שעלול לקרות. - ההכרה היא חתיכת מנגנון מתעתע- מפציצה אותך בסרטי אימה ועד שאתה נרגע החיים באים וממציאים סרט חדש. - גם מורות ליוגה צורחות (אפילו הרבה).

45 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page